פסק-דין בתיק ת"א 13883-07

1 .         התביעה

התובע, בעל עסק להובלות,  היה במועדים הרלבנטיים הבעלים של  משאית מתוצרת "וולוו" מודל  FL-6 שנת ייצור 1997, מ.ר. 5367215 (להלן: " המשאית"), אשר בוטחה בביטוח מקיף אצל הנתבעת, על-פי פוליסה מס' 61421650300 (להלן: " הפוליסה").

על-פי הנטען בכתב התביעה, בלילה שבין יום 10/12/06 ליום ה-11/12/06 נגנבה המשאית, עת חנתה במקום החניה הקבוע שלה, בסמוך לביתו של נהג המשאית, הייתם אבו רמוז (להלן: " הייתם")  בשכונת ראס-אל-עמוד, בירושלים. לדברי התובע, הייתם  העובד בעסק   כ-13 שנים ברציפות היה היחיד אשר נהג במשאית הנ"ל, ובתום כל יום עבודה היה שב לביתו שבשכונת ראס אל עמוד בירושלים, ומחנה את המשאית במקום חניה סמוך לביתו, כפי שגם עשה ביום 10/12/06 בערב. אלא, שכאשר יצא למחרת בבוקר מביתו, על מנת להגיע לעבודה אצל התובע - כך על פי הנטען - גילה לתדהמתו כי המשאית נגנבה.  הייתם הודיע על הגניבה לתובע,  וזה מצדו מיהר להודיע על כך למשטרה ולמוקד הבקרה של חברת "איתוראן" (שכן במשאית היתה מותקנת מערכת מיגון מסוג איתוראן).  מאחר ובמרכז הבקרה של חברת איתוראן לא התקבלה התרעה  בזמן אמת על פעילות בלתי חוקית שהתבצעה במשאית, החל מרכז הבקרה לפעול לאיכונה ולאיתורה של המשאית באופן יזום, מיד עם קבלת הודעתו של התובע. אך, ללא הצלחה.

בעקבות אירוע הגניבה פנה התובע לנתבעת בדרישה לתשלום תגמולי הביטוח על-פי הפוליסה, אך דרישתו נדחתה ע"י האחרונה, במכתבה מיום 12/02/07, בו הודיעה לתובע, כי:

"ממצאי החקירה עולה כי הרכב לא נגנב כנטען ואין מדובר באירוע אמת. ממילא, עולה מבדיקתנו כי לא היה מיגון ברכב ולכן גם לא הופעל מיגון ברכב, כנדרש כתנאי מקדמי בפוליסה עובר לאירוע הנטען" (נספחו' לכתב התביעה) (ההדגשות כאן, ובהמשך פסק הדין, לא במקור-י.מ.).

ביום 17/04/07 שלח התובע, באמצעות בא כוחו, מכתב דרישה נוסף לנתבעת לתשלום תגמולי הביטוח, ובתגובה נענה ביום 21/05/07, כי  " הדחיה בעינה עומדת".  באותו מכתב התבקש התובע גם להעביר לידי הנתבעת את צרור המפתחות הנוסף שברשותו, ואף הוצע לו לעבור בדיקת פוליגרף בטענה, כי " הנהג הסכים לבדיקת פוליגרף ובדיקה תוכל לקדם את הענין",  בהתחשב בכך ש "לא התקבלה כל קריאה באיתוראן על כניסה לא חוקית לרכב".

משכך, הגיש התובע ביום 27/12/07 את התביעה דנן, בה עתר לחייב את הנתבעת בסך של 70,580 ש"ח המהווה את שווי המשאית, בניכוי ההשתתפות העצמית ובצירוף ריבית מיוחדת מירבית לפי סעיף 28א לחוק חוזה ביטוח, וכן  בסך של 2,865 ש"ח  בגין הוצאות מימון רכישת משאית חלופית ובסך של 12,000 ש"ח בגין עגמת נפש.

2.         ההגנה

בכתב הגנתה טענה הנתבעת, כי דין התביעה להידחות בשל ארבעה טעמים מצטברים:

א.      ביום האירוע לא היה למשאית ו/או לתובע ביטוח בר תוקף אצל הנתבעת ;

ב.       לא הוכח אירוע ביטוחי כהגדרתו בפוליסה או בדין;

ג.        המיגונים לא היו תקינים ו/או נותקו ו/או לא הופעלו עובר לאירוע הנטען ;

ד.       התובע מסר לנתבעת פרטים לא נכונים אודות האירוע בכוונת מרמה ;

הטענה הראשונה נזנחה ע"י הנתבעת במהלך ההליך דנן, ואילו שלוש הטענות האחרות הן למעשה פועל יוצא של  טענה מרכזית אחת, אשר הועלתה ע"י הנתבעת כבר במכתבה הראשון לתובע, לפיה אירוע הגניבה בויים ע"י התובע או מי מטעמו.  משכך, ייבחנו שלוש טענות אלו לאורה של טענה מרכזית זו.  

3.         דיון והכרעה

3.1       שאלת האחריות

הלכה מושרשת היא, כי בתביעת מבוטח כנגד מבטחת, לקבלת תגמולי ביטוח על פי הפוליסה נטל  השכנוע  להראות, כי המקרה שאירע נכנס  לתנאי השיפוי  שבפוליסה מוטל על התובע-המבוטח, ואילו הנטל להראות, כי התקיים אחד מהחריגים לחבות המבטחת מוטל על האחרונה (ע"א 371/64 מנחם כהן נ' חברה לביטוח "קלדוניאן" ואח', פ"ד יט(1)77, 81 (1965)).

ואולם, בפסיקה התגלעה מחלוקת בנוגע לשאלה, על מי מוטל נטל השכנוע בכל הקשור להוכחת היסוד השלילי הגלום למעשה בכל אירוע ביטוחי, יסוד שעניינו אי גרימת מקרה הביטוח בכוונה (היסוד התאונתי) , כלומר :  על מי מוטל הנטל להוכיח, כי מקרה הביטוח לא נגרם בידי המבוטח במכוון ? יש שסברו, כי  יסוד שלילי זה מהווה יסוד מיסודות מקרה הביטוח עצמו, ועל כן על המבוטח להוכיח כי לא גרם למקרה הביטוח בכוונה, ויש שסברו כי מדובר בחריג לחבות המבטחת ועל כן על המבטחת הנטל להוכיח, כי המבוטח גרם למקרה הביטוח בכוונה.

מחלוקת פוסקים זו הועמדה לדיון מחודש בפסק הדין המנחה שניתן ע"י ביהמ"ש העליון בענין המגן נ' גרשון (להלן: פרשת המגן) . בפסק הדין הנ"ל  סקרה כב' השופטת ע' ארבל בהרחבה את שלוש הגישות המרכזיות שהובעו בפסיקה בענין זה, כפי שהן באו לידי ביטוי בשני פסקי דין שונים שניתנו  באותו היום : פסה"ד בע"א 391/89 אורית וייסנר ואח' נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מז(1) 837 (1993) (להלן: פרשת ווייסנר) , ופסה"ד בע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661 (1993) (להלן: פרשת סיני) (יש לציין, כי שלוש הגישות הנ"ל באו לידי ביטוי גם בפסיקה מוקדמת יותר ואולם, באותה פרשה בחרה כב' השופטת ע' ארבל להתייחס לשני פסקי הדין הנ"ל כאל "קו פרשת המים", בכל בנוגע למצב הפסיקתי הקיים ).